"הקורונה הראתה כמה הכלכלה שלנו שבירה": תובנות פוסט הנגיף של פרופ' דן אריאלי

פרופ' דן אריאלי מנתח את היום שאחרי הקורונה, אומר שאינו יודע מדוע בוטל המכרז שבמסגרתו היה אמור לייעץ למדינה איך להתמודד עם המגפה, ומגייס את הכלכלה ההתנהגותית כדי להסביר למה לא נעמוד בעוד סגר • "החרדה תישאר וכך גם חוסר האמון בין הממשלה לאזרחים"

פרופ' דן אריאלי / צילום: יונתן בלום
פרופ' דן אריאלי / צילום: יונתן בלום

"אני מאוד דואג", אומר פרופ' דן אריאלי, ומסביר למה: "חוסר האמון מושתת אצלנו באופן מאוד חזק. בממשלה לא מאמינים אחד לשני, הם לא מאמינים לנו ואנחנו לא מאמינים להם, ויש חשש שתקופת הקורונה תפגע עוד יותר במרקם החברתי שלנו.

"יצרנו מדינה של חוסר אמון. אין לנו ממשלה של העם. יש לנו ממשלה של פלגים של העם, והתפקיד של נציגי הפלגים האלה, כפי שהם רואים אותו, הוא לקחת כמה שיותר מקופת המדינה לפלג הספציפי שלהם. מטורף לחשוב על זה. במקום ליצור מדינה שמייצגת את המדינה ורוצה שלכולם יהיה טוב, יצרנו שיטת שלטון שבה כל גוף רוצה לקחת מהקופה הציבורית כמה שיותר לצרכיו. ואנחנו בתור אזרחים חושבים שזה איכשהו בסדר. בדיוק בשל כך פיתחנו ביורוקרטיה מאוד חזקה, בתור דרך להילחם בזה. נניח שאת במפלגה א', ומפלגה ב' בשלטון. את אומרת, 'הם הולכים לגנוב לי את כל הקופה הציבורית, בואו נציב מכשולים ביורוקרטיים שיאטו אותם'".

אז העם לא מאמין לממשלה. והממשלה?
"גם הממשלה לא מאמינה לאזרחים. אחת הסיבות שאמרו לנו להישאר בבית ולא להתרחק יותר מ-100 מטר הייתה מפני שחשבו שאם יגידו לנו לשמור על מרחק, ללבוש מסכות ולא להתקהל - כלומר, להפעיל שיקול דעת - זה לא יעבוד. הם לא האמינו שנפעיל את שיקול הדעת, ויכול להיות שהם צודקים.

"במצב של פנדמיה, לא צריך שכולם יפרו את ההנחיות. בתקופה הראשונה, כאשר תיארו את המסלולים שעברו אלה שאובחנו כחולי קורונה, שאלנו 'מי האנשים האלה שנמצאים ביום אחד בכל-כך הרבה מקומות?'. אבל זה לא מקרי שלאנשים האלה עם הקורונה יש חיים יותר מעניינים מלכולנו. בגלל שיש להם חיים יותר מעניינים, יש להם סיכוי יותר גבוה להידבק ולהדביק".

אז אפשר להבין למה לא האמינו לנו.
"אבל חוסר האמון בין הממשלה לאזרח לא מתבטא רק כאן. אם מביטים בעסקים הקטנים, שהם אלה שנפגעים כרגע הכי קשה - צריך לזכור כמה קשה בארץ לפתוח עסק, צריך המון אישורים והליכים ביורוקרטיים. למה? כי התפיסה היא קודם כול שאנחנו רמאים, ואחר כך שנבוא ונוכיח שלא. וזו גם עלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה. כי עסק קטן שהממשלה מקשה עליו בלי סוף, יכול להיות שירמה בסוף, כי הוא ירגיש שהוא לא יכול בלי זה".

המנהיג שהצטלם כשהוא מתקלח

נדמה שאת פרופ' דן אריאלי, 53, אין צורך להציג. הוא פרופ' לכלכלה התנהגותית, החולק את זמנו בין צפון קרוליינה לישראל, וזה למעלה מעשור - מאז ראה אור ספרו הראשון, "לא רציונלי ולא במקרה" - שהוא נחשב לרוק סטאר של התחום. הוא גם פסיכולוג, מרצה מבוקש, יזם, תומך בסטארטאפים ויועץ לממשלות ולחברות. באחד הראיונות שנערכו עמו בתחילת העשור הוא הוגדר "הישראלי העסוק בעולם" - וככל הנראה, ההגדרה הזאת עדיין נכונה.

הוא מבקש להדגיש שאומנם כותרת השיחה שלנו היא קורונה, אבל "אני מדבר על הפסיכולוגיה ולא על הקורונה. קרה פה אירוע שיש לו השלכות רציניות בתחום הכלכלה, בתחום החרדה ובתחום חוסר האמון, ושלושת הדברים האלה לא קשורים לקורונה. הם הגיעו עם הקורונה - אבל יכלו לבוא בלעדיה".

חוסר האמון שאתה מדבר עליו השפיע על יחס הציבור להנחיות הקשורות לקורונה?
"בהתחלה הציבור ביצע ממש יפה את ההנחיות ואנשים היו נפלאים, אבל זה נעלם".

למה?
"אחד הדברים המעוררים חרדה הוא לקבל עונש סתם, בלי לדעת למה העונש הזה מגיע. יש ניסויים שמראים איך נוצר חוסר אונים נרכש. באחד מהם לוקחים שני כלבים, את האחד שמים בכלוב ומדי פעם משמיעים לו פעמון ואז הוא מקבל שוק חשמלי. את השני שמים בכלוב אחר, הוא מקבל את השוקים החשמליים ללא צלצול הפעמון לפני כן. לאחר מכן שמים כל אחד מהם בחדר עם מחיצה נמוכה באמצע, ומדי פעם נדלק אור, ואם הכלב נשאר בצד שבו היה, הוא חוטף שוק חשמלי; ואם הוא קופץ מעבר למחיצה, הוא ניצל. הכלב הראשון, זה שהוזהר קודם על-ידי פעמון, אחרי כמה שוקים מבין את הרעיון. הכלב השני לא. הוא שוכב ומייבב".

אז הציבור הישראלי מול ההנחיות הוא כמו הכלב השני? אנחנו לוקים בחוסר אונים נרכש?
"כן. יש לנו חוסן מדהים, אבל קל להשתמש בו כשיודעים מה קורה. אם לא אומרים לנו למה ואנחנו לא מבינים למה, הכול נראה אקראי ואי אפשר להתמודד איתו. אם מסתכלים על ההנחיות על איקאה מול גני ילדים, אני לא אפידמיולוג אבל אני יכול לנסות לספר לעצמי למה זה הגיוני. באיקאה יש יותר סיכוי שישמרו על ריחוק, ילדים קטנים לא מבינים מה זה מרחוק - זה מה שאני מספר לעצמי, אבל אני לא בטוח שזו האמת. זה היה שונה לגמרי אם במקום להגיד, 'איקאה כן, גן ילדים לא'; או 'איקאה כן, יום זיכרון לא', היו אומרים, 'אנחנו הולכים לפתוח רק מקומות שבהם אפשר להבטיח שאנשים ישמרו על מרחק נכון'. כך היו מוסיפים היגיון להנחיות. כשלא נותנים את ההיגיון, אנחנו לא יודעים למה זה כן וזה לא".

פרופ' דן אריאלי / צילום: יונתן בלום
 פרופ' דן אריאלי / צילום: יונתן בלום

וחוסר היגיון גם משפיע על הנכונות לציית?
"היציאה מהסגר באה מהאזרחים, לא מלמעלה. זה לא היה חייב להיות כך, אבל זה קרה כי חוסר האמון שלנו עלה. והבעיה היא שכאשר פוגעים באמון, הפגיעה הזאת נשארת. לזה צריך להוסיף את הדוגמאות של בכירי הציבור שלא שמרו בעצמם על התקנות. אפשר להגיד 'נו באמת, מה זה משנה?'. אבל כן, זה מאוד משנה כי זה פוגע באמינות.

"המנהיג הפוליטי האהוב עליי הוא אנטנאס מוקוס הקולומביאני. הוא היה מרצה באוניברסיטה והחליט להיות ראש העיר של בוגוטה. הוא מאמין גדול בדוגמה אישית, וכאשר הייתה להם בצורת, הוא הזמין צוות טלוויזיה להראות לו איך הוא מתקלח תוך כדי חיסכון במים: נרטב, סוגר את הברז, מסתבן ורק אז שוטף. הוא גם הגדיל לעשות והתקלח עם אשתו, ואמר, 'ככה חוסכים יותר מים וגם נהנים'".

מה החשיבות של דוגמה אישית של מנהיגים?
"אנחנו מקבלים את ההנחיות שלנו על מה אתי ולא אתי, לא ממה שקראנו בספר החוקים הגדול של מדינת ישראל, אלא על-פי מה שאנחנו רואים מסביבנו. וכשמה שאנחנו רואים סביבנו נראה לא אתי ולא טוב, זה מדבק. זה לא מצב טוב. קל מאוד לאבד אמון, קשה מאוד לרכוש אותו חזרה".

בהינתן כל מה שאמרת, אם ייווצר מצב של עלייה בהדבקות ויחליטו להטיל עוד סגר, אנשים יצייתו לזה?
"אנשים בחרדה כן, אבל הרבה אנשים לא. בפעם שעברה אמרו סגר ו-80% מהאנשים שמרו על זה. עכשיו האחוז יהיה נמוך יותר.

"אבל מדובר בבעיה הרבה יותר גדולה של אמון. שמעתי מכמה עצמאים שהלכו לבנקים לבקש הלוואות והבנקים אמרו להם לא, אבל גם אמרו להם, 'אל תכבדו צ'קים שכתבתם'. גם שמעתי מאנשים שהם לא רוצים לשלם מיסים או רוצים להעלים יותר מיסים. היחסים בין אדם והמדינה זה יחסי אמון - והאמון שווה המון. במונחים של תל"ג, מדינות שיש בהן אמון מצליחות הרבה יותר טוב, כי לא מרמים זה את זה ולא חוששים זה מזה. אמון זה כמו שמן למכונה, הכול זורם איתו יותר טוב.

"תחשבי על שליח בוולט שיש לו חום ושיעול. המדינה רוצה שיסתגר בבית, אבל הוא צריך כסף, והמדינה מה תיתן לו? אז מה הוא יכול לעשות? אז אנחנו במצב שמדינה היא חיים משותפים בסך הכול, אבל בגלל שאנחנו פחות מאמינים, אז אנחנו מתנהגים באופן אחר".

הסגר יסתיים, החרדה תישאר

אמון הוא רק אחת משלוש הבעיות שמונה אריאלי. השנייה היא השאלה הכלכלית. "אפשר להגיד", הוא אומר, "'בסך הכול חודשיים חופש, למה זה כזה עסק כלכלי בעייתי'. וזה באמת לא בעייתי לכל העסקים. חברת החשמל תהיה בסדר וגם הבנקים יהיו בסדר. אבל הנקודה היא שרוב העסקים הם לא עסקים לינאריים מבחינת היחס בין ההכנסות להוצאות".

תסביר.
"נניח שיש בית קפה שמוכר 100 כוסות קפה ביום. מתוך זה, הרווחים מ-80 הכוסות הראשונות משלמים את שכר הדירה, הארנונה, השכר של המלצרים ושאר ההוצאות, ורק 20 הכוסות האחרונות הן הרווח. מקום כזה שלא עבד חודשיים, לא סתם סובל מאפס הכנסות, אלא משילוב של אפס הכנסות אבל המשך ההוצאות, ואת אלה צריך לשלם מאיפשהו. ראינו הרבה עסקים בישראל שאין להם כסף לחודש-חודשיים בלי הכנסות. עסק כזה, שלא הייתה לו רזרבה כספית, צריך ללוות, והשאלה היא אם יתנו לו כסף ואם זה יהיה בשוק הרגיל או בשוק האפור. אבל כסף שלווים צריך להחזיר בריבית, ורוב העסקים לא היו מאוד רווחיים אלא קצת רווחיים. ומהקצת רווחיות הזאת, הם צריכים להחזיר גם חודשיים של אפס הכנסות וגם את ההוצאות.

"בנוסף, צריך לזכור שגם אם ימי הקורונה ייעלמו לחלוטין ביום ראשון, הצריכה לא תחזור במלואה, ייקח לזה זמן, ובית הקפה שלנו שמוכר עכשיו פחות מ-80 כוסות לא רק שאינו מרוויח, הוא מפסיד. לכך צריך להוסיף שיהיו פיטורים, והמפוטרים יוציאו פחות כסף, ויהיו ענפים כמו תיירות שבוודאי לא יחזרו לפעול תקופה מסוימת. אז נכון שהשוק יחזור למשהו, אבל יש עסקים שזה לא יהיה מספיק עבורם, ועסקים רבים יצטרכו להיסגר".

אתה יכול לצפות מה יהיה היקף התופעה?
"מאוד קשה לאמוד את זה וחלק מהסיבה שקשה לאמוד את זה היא שזה עדיין לא נחתם, ואנחנו יכולים לשנות את זה".

איך?
"אני עכשיו, למשל, מנסה לקדם יוזמה שנקראת מקומי, Locals, שאנחנו עומדים להתחיל בה ממש בימים אלה. במסגרת הזאת נשאל אנשים, 'עד כמה העסקים הקבועים שאתה משתמש בשירותיהם וחשובים לך, איזה אחוז מהם ייסגרו אם לא יכניסו כסף בתקופה הזאת של הקורונה?', ואז נבקש מהם לתמוך בעסקים האהובים עליהם על-ידי קנייה מראש. ננסה להפיץ את זה לכמה שיותר אנשים".

זה לא התפקיד של הממשלה לעזור לעסקים האלה? הייתה הרבה ביקורת על תוכניות החילוץ הממשלתיות.
"אני לא ער לדיונים שנערכו בחדרי חדרים, אני רק רואה את התוצאה: הממשלה לא יכולה לחלץ את העסקים, אין לה מספיק כסף לזה, והיא גם לא יודעת איך. הממשלה מבינה איך הבנקים עובדים, היא קשורה אליהם, המדינה היא הרגולטורית שלהם, והמדינה יודעת איך לעזור ולהציל בנקים או עסקים גדולים. אבל היא לא מבינה עסקים קטנים. הייתה התעוררות בכיוון הזה בשנים האחרונות, אבל העולם של העצמאים הוא עולם מאוד קשה. יהיה הרבה נזק ולממשלה יהיה קשה להציל, גם כי אין כסף להציל את כולם, וגם הם לא מכירים את העולם הזה.

"בהקשר הזה אנחנו צריכים לעזור אחד לשני. אני בהחלט חושב שמגפת הקורונה הראתה לנו כמה אנחנו שבירים, כמה הכלכלה שלנו שבירה, וכמה אנחנו צריכים אחד את השני".

כאילו החרפת אי האמון והשבר הכלכלי לא מספיקים, אריאלי מדבר על בעיה נוספת - החרדה. "אני חושב שחלק מהחרדה יישאר", הוא אומר. "למשל, אם יש הנחיות לקשישים לא לצאת מהבית, יהיו אנשים שכל-כך מפחדים, שיימנעו מלצאת מהבית גם כשיפסיקו להמליץ על הישארות בבית, כי הקורונה הפכה למעין חרדה כללית מאנשים.

"ויש חרדה נוספת, הקשורה לכך שהייתה עלייה מאוד גדולה באלימות בבתים, יש ילדים שהיכו אותם או התאכזרו אליהם מילולית בתקופה הזאת, ולא ברור כמה מהר אפשר לצאת מזה. וגם יכול להיות שאנשים פיתחו דרך לתקשר עם המשפחות שלהם באופן אלים וזה הרגל שעלול להישאר, וגם ההשלכות של הדברים האלה עלולות להיות ארוכות טווח".

עד כמה יימשכו השפעות החרדה?
"ככל שהתקופה תארך יותר זמן, הן יותר יתקבעו בנו. למשל, כשאני צופה בסרט בנטפליקס ורואה אנשים מתחבקים, זה נראה לי סרט אימה. ובסך הכול עברו חודשיים מאז שכל זה התחיל. הרבה אנשים ישתחררו מזה, אבל לא כולם. מי שחושש ולא יוצא ולא מסתובב, החרדה שלו תמשיך לפרוח. אז גם החרדה, וגם הבעיה הכלכלית ובעיית חוסר האמון, יהיה להן עתיד ארוך מעבר לתקופת הקורונה".

"לא יודע למה בוטל מכרז החמ"ל"

בין שלל עיסוקיו, אריאלי מוביל את חברת קיימא, המתמחה בפתרון בעיות על-ידי עיצוב התנהגות. החברה מייעצת למשרדים שונים בתחום כלכלה התנהגותית, ובתחילת השנה הפכה ליועצת בלעדית של האוצר בתחום. בחודש שעבר גם יצא מכרז של החמ"ל הלאומי למאבק בקורונה לפיתוח כלים לניטור התנהגות אוכלוסייה ולשיפור עמידתה בהוראות משרד הבריאות, שקיימא הובילה קבוצה שניגשה אליו. "גלובס" חשף כי מומחים בתחום הכלכלה ההתנהגותית ממוסדות אקדמיים שונים טענו שהוא "נתפר" על-פי מידותיה של הקבוצה שהובילה קיימא, ועם או בלי קשר לטענות הללו המכרז בוטל. גם סביב ההתקשרות הבלעדית של קיימא עם האוצר היו לא מעט תלונות מצד קולגות.

קנאת אקדמאים?
"אני לא רוצה להיכנס לקנאת אקדמאים. זה קטנוני. קיימא זו חברה נפלאה, יצרנו קבוצה מאוד מיוחדת של אנשים, גם ממדעי החברה, גם מתחומי הביג דאטה והטכנולוגיה ועוד, עובדים עם המדינה, עושים המון דברים. כל שאלה שאנחנו נכנסים אליה, אנחנו חוקרים לעומק. לא מניחים שאנחנו יודעים מראש את התשובה, ואז מציעים התערבויות שנראה לנו שיעבדו. לפעמים טועים, מתקנים, ובסוף מוציאים משהו.

"הרבה מהדברים שהמדינה עושה הם דברים של התנהגות. כל פעם שהמדינה מחוקקת חוק היא בעצם אומרת 'אנשים לא מתנהגים כמו שאנחנו רוצים, אנחנו רוצים שיתנהגו אחרת'. אם מחוקקים חוק בלי להבין התנהגות אנושית, הוא לא יעבוד".

פרופ' דן אריאלי / צילום: יונתן בלום
 פרופ' דן אריאלי / צילום: יונתן בלום

איזה פרויקטים למשל עשיתם במסגרת העבודה עבור הממשלה?
"עבדנו על איך לגרום לאנשים הגיע לתורים במרפאות, איך לגרום ליותר ילדים וילדות ללמוד מדעי המחשב, איך להוציא נשים בדואיות לעבודה, איך לגרום לאנשים לשלם מיסים ואיך להוריד פקקים. ואז קרתה הקורונה, כל הפרויקטים שלנו נפסקו והתגייסנו לעזור. הייתי בארצות הברית והתחלתי לעזור מרחוק. אבל בתקופה הזאת זה היה בלתי אפשרי, כי היו דברים כל-כך דחופים, שהיה צריך להתקשר לרבע שעה פה, חצי שעה פה, ולפתור בעיה. ביום שלישי אחד ביקשו שאבוא, ביום רביעי עליתי על מטוס וביום חמישי הגעתי, ומאז אני שבעה או שמונה שבועות על הכיסא הזה וזה מה שעשיתי כמעט כל הזמן".

ומה קרה עם המכרז של החמ"ל?
"המכרז יצא וביטלו אותו. אם את שואלת אותי למה, אני לא באמת יודע. אני יודע שכשביקשו ממני הגעתי, אני פה בהתנדבות, אף אחד לא שילם לי שום דבר, לא על הטיסה ולא על הזמן שלי. התגייסנו. אבל בסופו של דבר, המדינה עובדת על מכרזים והם צריכים לצאת, ואני לא באמת מבין למה זה התבטל, אבל אני גם לא באמת מעסיק את עצמי יותר מדי בדברים האלה".

לא הרגשת תרעומות על כל סיפור המכרז?
"הייתי שמח אם התוצאה הייתה אחרת, אבל אני באמת חושב שיש הרבה דברים רנדומליים בעולם. זה לא שאין לי אף פעם תקוות שהדברים היו הולכים אחרת, אבל כשאני מסתכל על החודשיים האחרונים, איך התגייסנו בשעות מטורפות, באין-סוף תשוקה ועשייה, אני מסכם את הפרשה בהמון גאווה. זה לא שהכול הצליח, אבל היו הרבה דברים שכן".

מה למשל לא הצליח?
"כשהתחלנו להבין את הכמות של האלימות בבית, כתבנו אפליקציה קטנה לילדים, לעקוב מה קורה איתם, מה שלומם. זה נורא עצוב, אבל מתברר שהורים מרביצים פחות לילדים שלהם כשהם יודעים שמישהו מברר מה שלומם. מעט מאוד אנשים אלימים רוצים להיות אלימים. יש בזה הרבה בושה. בסוף לא הצלחנו להפיץ את זה דרך משרד החינוך, למרות שהיה להם עניין בזה בהתחלה. היו להם המון דברים אחרים על הראש".

אפשר לחזור לרעיון הזה. ילדים סובלים מאלימות למרבה הצער גם לא בתקופת קורונה.
"בכלל, הרבה מאוד מהדברים הרעים שקורים בתקופת הקורונה, אלה דברים שקורים כל הזמן, והם רק מתעצמים".

מדריך אריאלי לחזרה לשגרה

הממשלה: 

להחליט על מתן דוגמה אישית בתור עיקרון ממשלתי. לחשוב איך בונים מחדש את האמון.

להוריד את העומס הביורוקרטי: "הטיפול בביורוקרטיה קשור גם לחידוש האמון".

להיכנס לתוכנית חינוך לחיים: "הבנו שצריכים להיות ערוכים ללמוד מהבית ואנחנו לא ערוכים לכך. צריך להשתמש בהזדמנות הזאת לשנות את מערכת החינוך".

לעבוד על החוסן של המדינה: "לחוסן יש הרבה רמות - גם לסמוך אחד על השני, גם לייצר חוסן תעסוקתי, חוסן כלכלי וחוסן באספקת מזון. אנחנו כמעט לא מייצרים כלום. הלכנו לכלכלת שוק חופשי, שיש לה יתרונות אבל גם חסרונות, ואחד מהם הוא שהיא לא מקנה חוסן. זה מקום מאוד בעייתי להיות בו. צריך לחשוב פחות בכיוון של יעילות כלכלית, ויותר בכיוון של יצירת חוסן".

המנהלים:

להנמיך את החרדה של העובדים: "המנהלים שיצליחו יהיו המנהלים שיידעו איך להוריד את רמת החרדה של העובדים שלהם. להגיד, 'אם יהיו פיטורים, נודיע מראש'. חדשות רעות אפשר לתת עם יותר חרדה או פחות חרדה. צריך לתאם ציפיות, לתקשר יותר. פעם בשבוע אני מרגיע את האנשים במעבדת המחקר שלי. אין משהו ספציפי שמדאיג אותם - אנחנו עובדים באוניברסיטה, לכולם יש חוזה של שנה. זו לא חרדה ספציפית, העולם פשוט מפחיד".

לחבר את העובדים חזרה למשמעות החברה: "תקופה א' הייתה הסגר, והיה צריך לגרום לאנשים להיות בבית ולעבוד. עכשיו בתקופה ב', צריך לגרום לאנשים להגיע לעבודה וגם לעבוד, לחשוב על העבודה ולא על החרדות, לא לדבר על הקורונה כל הזמן.

"אני עושה הרבה מאוד שנים מחקר הבודק איך חברות מתייחסות לעובדים שלהן, ומה ההשפעה של זה על ההצלחה שלהן בשוק המניות. יש לי 80 מדדים, שמהם מצאנו שהמכריעים ביותר אינם סביבת העבודה או התגמול, אלא תחושת השייכות לחברה, ובמיוחד אם האדם מרגיש מוערך והאם הוא מרגיש שבחברה שלו, טעויות שנעשו בהגינות, מוערכות.

"יש לנו גרף (נכון ל-2018, ש' ל') המראה מה היה קורה אם היית לוקחת דולר ב-2006 ומשקיעה בחברות של מדד ראסל 1000 (אלף החברות בעלות שווי השוק הגבוה ביותר בארה"ב), לעומת אם היית משקיעה בחברות שעומדות במדדים שזיהיתי כחשובים ביחס לעובדים, ויש פער גדול. תמיד חשוב לחבר את העובדים לחברה, וזה נכון עוד יותר בתקופה שבה עבדו מהבית, והולך להיות יותר נכון בתקופה הבאה, כאשר יהיו פיטורים וקיצוצים".

הציבור:

להחזיר לעצמנו שליטה: "אחד הדברים שקצת נלקחו מאיתנו זה שליטה, ואנחנו צריכים לקבל שליטה בחזרה. כדאי לעשות דברים שנותנים תחושת שליטה, כמו לעשות מדיטציה, לרוץ ולהתעמל" .

להתחיל להסתכן באופן מדוד בעשיית דברים מחוץ לבית: "כשאני מדבר עכשיו עם האנשים שעובדים איתי במעבדה בארה"ב, אני אומר להם, 'אתם לא חייבים לחזור לעבודה מלאה. תבואו לקצת כל יום. לא טוב לכם? לכו חזרה הביתה'. ההתנסות הזאת, שבאת יום אחד ולא קרה כלום, באת יום שני ולא קרה כלום, תגרום לחרדה להיעלם בסוף. זה עומד להיות קצת קשה בהתחלה, אבל זה המנוע שירגיע אותנו. אם נחכה שיום אחד נקום ונרגיש טוב, זה לא יקרה" .

לא לשכוח את ההרהורים מהסגר: "לכולנו היה הרבה זמן להרהר על החיים בתקופה הזאת, ולחלקנו יש לקחים, וצריך לחשוב מה עושים עם זה לפני שהחיים משתלטים עלינו. למשל, אם מישהו אמר לעצמו שהוא רוצה מעכשיו להתחיל לעבוד מהבית יומיים בשבוע, שיתחיל עכשיו. אם מישהו גילה שהוא אוהב טבע, זו ההזדמנות להתחיל משהו חדש. הקורונה נתנה לנו הזדמנות להרגלים טובים והרגלים רעים. אולי יותר מדי טלוויזיה ונטפליקס, אבל גם הרגלים של יותר זמן עם המשפחה למשל".

לחדש קשרים חברתיים: "אסור לשכוח שהם רשת מאוד חשובה עבורנו. היו כמה חודשים של הידרדרות בקשרים האלה, בעיקר לגברים, כי יותר קשה לנו לדבר. אבל אסור לתת לזה להמשיך יותר מדי זמן, כי זה עלול להתקבע. צריך לעבוד על הקשרים החברתיים, לחדש אותם, גם אם זה הולך להיות קצת דרך זום".

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988