"בשבוע אחד הכול נפסק": עבור חצי מיליון עצמאים ובעלי עסקים הקורונה היא איום כלכלי קיומי

זה לא היה רק מקור פרנסה עבורם, אלא גם חלק מהנשמה • כעת, כמו מאות אלפי בעלי עסקים קטנים אחרים, הם ניצבים חסרי אונים מול משבר שאיש לא דמיין • כך נראים האנשים שמאחורי המספרים

"הגשמתי חלום ובשבוע אחד הכול נפסק"

אהובי גלפנד
בת 36, נשואה + 1,
מתגוררת בקריית אונו
בעלת מותג הלבשה

"אני תדמיתנית, ולפני שנתיים הקמתי עסק קטן. יש לי סטודיו בבית, ואני עובדת עם מתפרה בתל אביב. גם לפני המשבר המדינה לא עשתה כלום לטובת העסקים הקטנים בתחום האופנה, כשאת מקימה עסק כזה לוקח זמן לראות את הפירות, ועד שהתחלתי לראות פירות ולנשום קצת, הגיע עכשיו משבר כזה ומחסל הכול.

"מכרתי גם בעסק וגם באונליין, אבל הכול נפסק. כדי לקבל פיצוי אני צריכה להראות רווחים משנה שעברה, הבעיה היא שמכיוון שזה עסק בבנייה, לא היו לי רווחים. הכול השקעתי בעסק. זה היה מבחינתי הגשמת חלום, ובשבוע אחד הכול נפסק. למזלי, התנהלתי מאוד בחוכמה: יש לי סטודיו בבית כך שאין לי שכירות לשלם, ואני משלמת לאנשים על פרסום לפי קבלות.

"לגבי ההמשך, אני חושבת שכמו שאחרי מלחמת המפרץ היו מעצבי אופנה שקנו בתים מכל הרווחים כי אנשים רק רצו לחזור לעצמם, אז גם הפעם, בסופו של דבר העסק יחזור לעצמו. הבעיה שאת בונה עסק, מתחילים להכיר אותך, את העיצובים שלך, וכל האירוע הזה מחזיר אותך אחורה. עכשיו אני צריכה לבנות שוב את המותגים שלי".

"החנות הזאת הייתה הנשמה שלי, עכשיו אצטרך לסגור"

לילי לולין
בת 58, בזוגיות ואם לבת גדולה, מתגוררת ביפו
בעלת חנות פרחים ברחוב אבן גבירול בתל אביב

 לילי לולין / צילום: פרטי
  לילי לולין / צילום: פרטי

"ב-2013 פתחתי את החנות הראשונה שלי, ברחוב ארלוזרוב בתל אביב. הייתי שם חמש שנים, ואז עברתי למקום גדול יותר, יפה יותר, ובמיקום מרכזי יותר. השכירות אומנם הייתה גבוהה, אבל לקחתי בחשבון שתהיה שם תנועה גדולה יותר של אנשים. ובאמת, היקף העבודה גדל וכשהבנתי שאני לא עומדת בזה לבד ושכרתי עובדת.

"עוד לפני המשבר הנוכחי התחילה ירידה כי קניית פרחים תלויה בהרבה פרמטרים: כשקר - לא קונים פרחים. כשחם - גם לא קונים. בקיץ, אנשים בחו"ל. זה תלוי בהרבה מאוד גורמים.

"עוד לפני המשבר פניתי ל’מעוף’ (מסגרת הסיוע לעסקים קטנים של משרד הכלכלה) ונפגשתי עם יועצת שיווקית. הייתה לנו פגישה אחת, והיא נתנה לי כמה טיפים. הבנתי, למשל, שאני צריכה לפטר את העובדת שלקחתי, לעשות שיווק חזק יותר, לשפר את האינסטגרם. התכוונתי לעשות את זה, ואז הגיעה הקורונה. עכשיו אנו עובדים במתכונת מצומצמת, עושים רק משלוחים. קניות מזדמנות הופסקו לגמרי, וגם משלוחים אולי לא יהיו אפשריים עוד מעט. כרגע אין סיכוי שאצליח לשלם גם את המשכורת לעובדת (החודש הזה אני עדיין צריכה לשלם לה) וגם לספקים. אתמול ישבנו אני ובן הזוג שלי ועשינו חישובים. הגענו למסקנה שכנראה נצטרך לסגור את העסק.

"אני לא מאמינה שזה יימשך רק עוד שבוע-שבועיים, ולכן אני חושבת שאני לא אוכל לצאת מזה. אין לי את ‘כרית הביטחון’ הזאת. החנות הזו הייתה הנשמה שלי, כמו ילד שילדתי. מעבר לזה, אני לא יודעת איפה אני אלך לעבוד בגילי. חברים מעודדים אותי, אבל כשאני מסתכלת סביבי אני לא רואה הרבה מקרים מעוררי השראה.

"לדעתי, המדינה הייתה צריכה להשתתף בחלק מההוצאות. למשל, לשלם חצי משכר הדירה שאני משלמת. יש אנשים שיכולים לצאת לחל"ת, אבל אני עצמאית, ומשום מה המדינה חושבת שאם יש לי עסק, זה אומר שיש לי הרבה כסף. פורסמה השבוע תוכנית של האוצר, אבל בפועל, אפילו את הדבר הקטן הזה לא ברור איך מקבלים, ולפי אילו קריטריונים. בינתיים, אלה רק דיבורים יפים. אם היו משתתפים בהוצאות שלי, והיו נותנים לי כרית ביטחון לתקופה הקרובה, הייתי יכולה לקחת איזה פסק זמן ולבנות את העסק מחדש. הייתי עושה את זה בצורה אחרת, בכוחות מחודשים, יש לי הרבה רעיונות".

"אני שוקלת למצוא עבודה זמנית, אפילו כסדרנית בסופר"

אינס גלילי
בת 46, נשואה + 5, מתגוררת באשקלון
מפעילת תיאטרון נייד בשם "סיפור נולד"

אינס גלילי / צילום: פרטי
 אינס גלילי / צילום: פרטי

"העסק שלי פעיל כבר חמש שנים. לפני זה הייתי שכירה, שימשתי כמנהלת חשבונות הרבה מאוד שנים, אבל אז עברתי לידה שקטה, בשבוע 29 להריון, וזאת הייתה חוויה מאוד מטלטלת עבורי. אנחנו אנשים דתיים, שומרי מסורת, מבחינתנו, כל ילד הוא מתנה וכל הריון חשוב. בהתחלה זה לקח אותי למקום מאוד עצוב ונמוך, אבל אחר כך, כחלק מהריפוי העצמי, למדתי הדרכת אמנות ותרפיה באמנות, והלכתי לכיוון הזה. אמרתי: לא נולד לי תינוק, נולד לי משהו אחר. לכן קוראים לעסק סיפור נולד.

"אני מספרת ומציגה בתיאטרון סיפורי ילדות אהובים, ומתוכם הילדים יוצרים יצירות. התיאטרון גם מספק סדנאות יצירה למבוגרים. יש לי קבוצה של ניצולי שואה, וזו סדנת יצירה מאוד פעילה. "זה לא עסק גדול, אני ‘עוסק פטור’, אבל כדי להתחיל את העסק הוצאנו חסכונות. אני עוד די קטנה, אבל מתפרנסת מזה לצד עבודתו של בעלי כשכיר.

"כבר כשהתחילו ההגבלות, קיבלנו הודעה מיידית בנייד מעיריית אשקלון שכל הפעילות הקשורה לעירייה בוטלה. זה היה לפני ארבעה שבועות. ולאט לאט התחלתי לקבל הודעה אחרי הודעה על ביטול, עד שהכול נסגר כליל. זה שאני לא יכולה לעבוד כרגע מאוד פוגע בהכנסה המשפחתית. אנחנו מצטמצמים כמה שאפשר. אני שוקלת למצוא עבודה זמנית, אפילו בסופר, כסדרנית או משהו כזה, כי אני לא יודעת כמה זמן זה הולך להימשך. התוכנית של האוצר מהשבוע היא גרועה לדעתי. אולי חושבים שבאמצעות הסכום שנותנים ישתיקו אותנו, אבל זה טיפה בים.

"אני חוששת לקיומו של העסק. גם אחרי שהכול יעבור אני לא יודעת אם לאנשים יהיה כסף וחשק לסדנאות ולחוגים כמו שלי. אנשים יהיו במצב קשה, וזה נחשב בגדר מותרות".

"המשבר תפס אותי ברגע הכי קריטי של העסק שלי"

טרוור גלאור
בן 49, נשוי + 3, מתגורר במעלה צביה.
בעל חברה לתיירות בוטיק שמתמחה באיטליה

טרוור גלאור / צילום: און הלפרן
 טרוור גלאור / צילום: און הלפרן

"הייתי מדריך טיולים וסוכן נסיעות שכיר ואז התאהבתי באיטליה. אני אוהב לטייל ואוהב אנשים, למדתי איטלקית ולמדתי היסטוריה, עד שהרגשתי שהגיע הזמן לעצמאות. התחלתי משהו מדהים עם משרד התיירות: טיולים לאנשים עם מוגבלויות באיטליה. ארגנתי חמישה טיולים כאלה ועשינו יחד דברים מדהימים. הלב נפתח מזה. אתה חוזר מטיולים כאלה עם הרבה אנרגיה. הבעיה שיש בזה עלויות גבוהות כי צריך ציוד מיוחד, ובסופו של דבר אין בזה הרבה כסף. אז לפני שנתיים החלטתי להתמקד בטיולים לחברות וארגונים. לקחתי הלוואות בערבות מדינה והתחלתי להריץ את העסק.

"די מהר הבנתי שהשוק הישראלי קטן מדי, וזיהיתי את השוק האנגלי שהוא פי עשרה בגודל שלו. התחלתי להשקיע בזה: להראות נוכחות בתערוכות, פרסום במגזין תיירות עולמי, ליצור היכרויות. נסעתי לאנגליה לפגוש את החברות, זה זמן, מאמץ ועלויות. חברות רציניות באנגליה לא מסתפקות בפגישה אחת. אני צריך לפגוש אותם כמה פעמים ולהפתיע ולחדש.

"השנה, אחרי שנתיים של מאמץ, הייתי אמור לקטוף את הפירות. התחלתי לצבור תאוצה. עשיתי שני טיולים לפולקסווגן ולאינטל העולמית, התחלתי להחזיר הלוואות - המשבר תפס אותי ברגע הכי קריטי של העסק שלי. לא מזמן ארגנתי כנס היכרות במילאנו, שהיו אמורים להשתתף בו נציגים של חברות מובילות באנגליה. מאחר שאיטליה היא בין הראשונות שנפגעו, הכנס בוטל כמובן. כל הצעות המחיר שנתתי כבר לא רלוונטיות. נכנסתי כבר למצב של אדישות. אשתי למזלי עוד עובדת, היישוב עוזר לי ואני עושה כרגע כאן עבודות גינון. אני באמת לא יודע מה יהיה.

"לגבי המדינה, התחושה שלי שמי שמוביל אותנו לא מבין את גודל התסכול והייאוש של העצמאים. לשכירים נתנו תחושה של ביטחון ואיזו רשת הגנה באמצעות דמי האבטלה, אבל אנחנו, העצמאים, לא קיבלנו כלום. תוכנית האוצר האחרונה רק מדגישה ביתר שאת את חוסר ההבנה שלהם, או לחילופין מדגישה את הניסיון שלהם לפתור שבר פתוח באמצעות פלסטר.

"בכל מקרה, זה לעג לרש. יש לעצמאים נזקים והתחייבויות קדימה לעוד חודשים רבים, ההתאוששות לא תקרה 'אחרי הפסח' או 'אחרי החגים', אלא אולי בסוף השנה, ועד אז עדיף שהאוצר יפנים, יכניס את היד לכיס ויוציא את הראש מהחול, כי הבעיה כאן היא הרבה יותר גדולה מהפתרון שהוצע.

"אני לא מקבל איתות שיש הבנה לגבי המצב שלנו. אנחנו עמוד השדרה של העסקים, והמון עצמאים יפשטו רגל. אז או שלא מבינים את זה או שלא אכפת להם. לא יודע מה עובר להם שם בראש, במנהיגות של המדינה. הקריסה היא טוטאלית, והתסכול גדול כי אתה מרגיש לבד. יכול להיות גם שלא תהיה לי ברירה אלא להכריז על פשיטת רגל.
"בכל מקרה, אני לא רואה שאנשים יחזרו לטוס ולטייל כל-כך מהר. יכול להיות שאחזור להיות שכיר, אולי אצטרך לשנות גישה וללכת על טיולי בודדים, או לעבור בכלל לנדל"ן באיטליה. כרגע אני מחכה לראות לאן נושבת הרוח".

"המדינה הביאה אותי למצב של ייאוש, אני בוכה כל יום"

יפית אמר
בת 42, נשואה + 3, מתגוררת באלפי מנשה
בעלת שני מתחמים של חדרי בריחה בכפר סבא, מעסיקה 13 עובדים

יפית אמר / צילום: פרטי
 יפית אמר / צילום: פרטי

"היינו בין הראשונים שהקימו חדרי בריחה בארץ. הקמנו את העסק שלנו שנקרא XCape בעשר אצבעות. זה עסק שראש העיר כפר סבא מתגאה בו, שהוא מביא אנשים מחוץ לעיר. כעסק של בילוי ופנאי היינו גם בין הראשונים להיסגר במשבר הנוכחי.

"עכשיו יש לנו הוצאות שוטפות קבועות של שכירות, ארנונה והתחייבות לספקים. לראשונה הגענו למצב של חריגה בחשבון ופנינו לבנקים להגדלת מסגרת האשראי, אבל קיבלנו מהם כתף קרה כי מה שהם מנסים זה לצמצם את הסיכון שלהם, וכרגע אנחנו לקוח בסיכון. "לא רק שהם לא רוצים לתת לי הלוואות, הם גם לא מוכנים להגדיל לי את המסגרת.

"אנחנו עסק של 2 מיליון שקל בשנה. יש לנו כל חודש שכירות של 30 אלף שקל, וארנונה של 28 אלף שקל, ובינתיים קיבלנו דחייה ל-1 במאי. יש לנו גם צ’קים בחוץ לספקים שנתנו שירות בהיקף של 16 אלף שקל. כל מה שעשו זה לדחות לי את המע"מ, ובעצם עושים ממני צחוק. אני נשארת בלי משכורת, אבל את התשלומים השוטפים אני צריכה לשלם.

"באופן כללי, העסק שלנו הוא לא עסק עם רווחיות גבוהה. יש חודשים טובים יותר, יש פחות, אבל עכשיו אנחנו במצב שהתשלומים השוטפים ממשיכים ואין שום הכנסות. אין יכולת לכלכל ככה משפחה של שלושה ילדים. אני עוד משלמת לבנק הלוואות שלקחנו לצורך בניית העסק, והסכימו להקפיא לנו רק הלוואה אחת, את השנייה לא.

"המדינה פרסמה השבוע תוכנית, אבל 6,000 שקל (הסכום המקסימלי שעצמאי יוכל לקבל בחודש) זה לעג לרש, כשהשכירות שלנו היא עשרות אלפי שקלים. יש מדינות באירופה שבהן עסק כמו שלי מקבל 70 אלף שקל מענק. אם לא נקבל הלוואה בערבות מדינה אני בפשיטת רגל, ובפועל, אין הרבה סיכוי לקבל, כי הם לא מאשרים חצי מהבקשות ויש עומס מטורף".

"המדינה שמה אותי במצב של קבצנית. אני צריכה להתחנן לבעלי הנכס שיתחשבו בי. המדינה מביאה אותי למצב של ייאוש. אני בוכה כל יום שהגעתי למצב הזה, ולא באשמתי. הידיים שלי קשורות. אני מתרוצצת לדחות תשלומים, אין לי אפשרות להתפרנס, אנחנו צוברים חובות. אני מסתכלת על העובדים שלנו ששלחנו לחל"ת: הם חיים היום יותר טוב ממני. עשרים שנה אני עצמאית, ומעולם לא חשבתי שאגיע למצב כזה. אם המדינה לא תיתן מענקים, אני שוקלת לפרק את העסק, לא תהיה לי ברירה. ואם לא אוכל לשלם שכירות, שבעלי הנכס יתבעו אותי. אין לי ממה לשלם.

"גם כשהכול ייגמר אני חוזרת עם חובות של 200 אלף שקל. שמים אותך במצב של אין ברירה: או לגרור את עצמך לחוב נוסף או לפשוט רגל. הגעתי למצב שהבת החיילת שלי הציעה לי עזרה מהמפקדת שלה. שאני אגיע למצב כזה?".

"גם כשנחזור לעבודה, כנראה שנעבוד בחצי מחיר"

צליל זיסו
בת 32, בזוגיות, מתגוררת בתל אביב
עוזרת במאי עצמאית

צליל זיסו / צילום: נטי לוי
 צליל זיסו / צילום: נטי לוי

"למדתי תואר ראשון בקולנוע, ולמרות שהתחום הזה לא יציב בארבע השנים האחרונות אני עובדת יום-יום. לא היה יום אחד שלא עבדתי. אני מקפידה להיות מקצועית, ועובדת לפעמים 17 שעות ביממה. ההפקה האחרונה שעבדתי בה הייתה של חברת טדי הפקות, ובאמצע מארס היינו אמורים להתחיל צילומים, ואז באה הקורונה.

"כרגע אין לי שום הכנסות, יש לי רק הוצאות, כי אני משלמת תשלומים שוטפים, לביטוח לאומי וכל שאר התשלומים. מה שהמדינה נתנה עד היום אלה הקלות מזעריות, וגם זה מאוד לא נגיש.

"אתה רוצה למלא טופס באינטרנט, אז לא מופיע לך שום קישור. מדברים על 'מענק' של 6,000 שקל, אבל נורא מצחיק לקרוא לו ככה. המענק הוא עד 6,000 שקל, ויש כאלה שיקבלו הרבה פחות, ובאותיות הקטנות מצויין שאחרי שהמשבר יסתיים, מי שהמחזור שלו יגיע ל-240 אלף שקל בשנה יצטרך להחזיר את הכסף.

"בסך הכול ביקשנו להיות זכאים לדמי אבטלה, בדיוק כמו ששכירים זכאים להם, זו לא טובה ולא 'עזרה' כמו שביבי ציין השבוע בנאום שלו. אנחנו משלמים אלפי שקלים לביטוח לאומי ולמס הכנסה, ודמי אבטלה זאת הזכות שלנו. אחי השתחרר לא מזמן מהצבא והתחיל לעבוד בחדר כושר, אז הוא מקבל עכשיו דמי אבטלה, ואני לא כי אני עצמאית.
"בינתיים נאלצנו לבקש הקלה מבעלי הדירה, ואם הם יסרבו נלך לגור אצל אבא שלי. הפחד שלי הוא לא שלא יהיה לי מה לאכול. קרעתי את התחת כדי שאוכל לשמור משהו בצד. החרדה שלי היא שאחרי שהכול ייגמר, אני אתחיל מאפס, ולא בגלל שלא הייתי טובה, אלא בגלל מגפה. אני יחסית צעירה, אז יחסית מצבי טוב. אבל יש אנשים בתחום, מבוגרים ממני, עם ילדים.

"מה יהיה ביום שאחרי? המפיק כבר אמר לנו שאחרי תקופת ההקפאה כנראה שנעבוד בחצי מחיר. כך שגם כשאני אחזור לעבוד, אני אצטרך להתחיל לחסוך מההתחלה. זה ממש תרחיש אימים".

"למה שאני אפשוט רגל? אני אצא לרחובות לבזוז"

מאיר (מריקו) אסף
בן 50, גרוש ואב לאחד, מתגורר בהרצליה 
בעל עסקים לאספקת תחבורה למשלחות רשמיות שמגיעות לארץ, ולתיווך בנדל"ן וחיבורים עסקיים

מאיר (מריקו) אסף / צילום: פרטי
 מאיר (מריקו) אסף / צילום: פרטי

"בינואר התקיים בארץ פורום השואה הבינלאומי, הגיעו 48 נשיאים, ואני סיפקתי את כל התחבורה והלוגיסטיקה למשלחת של נשיא רוסיה, ולמשלחות של נשיא צרפת ונשיא ארמניה. לחברה שלי קוראים M-connectionvip, ויש לי צי של כלי רכב ונהגים, ובנוסף קבלני משנה למשימות גדולות. המפגשים עם משלחות כאלה מייצרים קשרים שמיתרגמים לחיבורים עסקיים, ולכן שני העסקים שלי קשורים זה בזה. התחלתי עם הכול אחרי שעבדתי בשגרירות שוודיה בין 2000 ל-2005 ושם הבנתי את הצורך בפעילות הזאת.

"רוב העבודה שלי בנויה על אורחים מחו"ל, משלחות משקיעים, חברות בינלאומיות, אנשי ממשל. מאז שהיו פה התיירים הקוריאנים - מה שהתחיל את הכול - הבנתי את משמעות הדבר הזה. הבנתי שהולכת להיות קטסטרופה. ובאמת, מאז אנחנו לא עובדים. שחררתי את כל העובדים לחל"ת, המשרד סגור, אבל האחים עופר שמהם אני שוכר את המשרד בהרצליה פיתוח ולא חסר להם כלום, לא הקפיאו את שכר הדירה. ויש את המשכורות שלא סיימתי לשלם, ספקי האינטרנט, התקשורת, הטלפוניה, הביטוחים של כלי הרכב, ההלוואות. הכול צריך לשלם. מרוב ייאוש שלחתי הודעה למישהו שאני מכיר ושאלתי אם אפשר לעשות שליחויות עם המכוניות. אני מוכן גם להיות נהג בעצמי.

שנים אני משלם מס הכנסה וביטוח לאומי ומעולם לא קיבלתי מהמדינה כלום. עכשיו כשמגיע הזמן - אין עם מי לדבר. התוכנית שפורסמה השבוע היא על הפנים ולא תעזור בכלום. יש אוכלוסייה מאוד גדולה שנופלת בין הכיסאות ואני ביניהם. אני בעלים של חברה, וגם שכיר של עצמי. יש 90-80 אלף כמוני במדינה, והממשלה מזניחה אותנו. אנחנו לא מקבלים כלום. השכירים מקבלים דמי אבטלה. העצמאים - מענק, אבל בעלי שליטה בחברות, כמוני, לא מקבלים כלום. בעלי שליטה נתפסים כאילו הם עשירים, וזה לא בהכרח נכון.

"לפשוט רגל? למה שאני אפשוט רגל. אני אצא לרחובות לבזוז ואעשה מה שצריך כדי לשרוד. המון אנשים חושבים ככה. שילמנו עד היום, והמדינה בועטת לנו בראש. אנחנו נהיה אויבים מבפנים. אני לא היחיד שמדבר ככה. זה מה ששומעים בפורומים וקבוצות של בעלי עסקים קטנים שמרגישים מרומים ונטושים. הרי מי מחזיק את המשק? לא העסקים הגדולים שבקושי משלמים מיסים, אלא עסקים כמוני, של 2-1 מיליון שקל מחזור, שמעסיקים ומפרנסים כמה משפחות. אם זה ימשיך ככה, יהיה כאוס. אנשים ייצאו לרחוב ולא יעניין אותם לא קורונה ולא שום דבר אחר".

"עוד לא נחתה לי החרב על הצוואר, אבל זה עומד לבוא"

בן יגר
בן 33, נשוי, מתגורר בבית לחם הגלילית
מנהל מתחם צימרים

בן יגר / צילום: פרטי
 בן יגר / צילום: פרטי

"אבא שלי הקים את הצימרים - ארבע סוויטות ודירת אירוח - ב-1996, לדעתי בין הצימרים הראשונים בארץ. העסק נקרא נווה הגר על שם אמא שלי, שהייתה בת המקום. היה להם חלום להקים בית הארחה במה שהיה המשק החקלאי של סבא שלי, אבל בסוף היא נהרגה בתאונת דרכים ואבא הגשים את זה לבד.

"ב-2006 הקמנו לצד זה את חץ וקשת, מה שהפך אותנו לחלק מאיגוד הקשתים בישראל. אנחנו עושים שם לצד מועדון החברים גם חוגים וימי כיף לחברות. עד לפני שבוע עשינו משמרות בין חברי המועדון, שיתאמנו רק שניים במקביל. אבל עכשיו גם זה אסור.

"מהעסק הזה מתפרנסים אבא שלי, אשתו השלישית וילדיו; אני ואשתי, ואחותי. בנוסף, בעלה של אחותי עובד יום בשבוע בעסק. זה העסק הכי משפחתי שאת יכולה לדמיין, עם כל האכפתיות, הבלגן לפעמים, התשוקה לעבודה והלויאליות. לא ידענו מה זה שבת פנויה, ועכשיו כשקיבלנו סטופ אחרי 21 שנים, אתה שואל את עצמך אם זה הדבר הנכון לעשות, או שעדיף לעשות משהו שאולי מכניס פחות אבל גם גורר פחות הוצאות ופחות השקעה אישית.

"את הניקיון וארוחות הבוקר עושים עבורנו חבר’ה צעירים מהאזור, שאני משתדל לקחת אותם מבתי ספר אנתרופוסופיים כי ראיתי שהם עושים את העבודה עם כל הלב. כרגע הודענו להם שזה לא רלוונטי, והם כאלה חמודים ואמרו שאם נצטרך יבואו לעזור גם בלי כסף. את כל העובדים, בחץ וקשת ובצימרים, הוצאתי לחל"ת, כולל את עצמי, חוץ מעובד אחד שאני מנסה לתת לו עבודה מהבית, וחוץ מאבא שלי.

"יש לנו טיפה הכנסות כי פנו אליי משפחות של אנשים שחזרו מחו"ל והיו צריכים להיות בבידוד, וביקשו להתארח אצלנו. אז זה משהו שלפחות עוזר לשלם את הארנונה ותשלומים נוספים שעוד צריך לשלם. אבל מדובר בסכומים של בין 100 ל-200 שקל ללילה - לא דומה להכנסה הרגילה (בשיא העונה, שני לילות בסופ"ש עולים 1,800 שקל). אנחנו גם לא יכולים לתת להם שירות כמו בצימר. הכנו להם את החדר עם מצעים אבל המשפחות דואגות בעצמן למגבות ולאוכל, והם עצמם מנקים - על-פי חוקי משרד הבריאות.

"כרגע בחשבון העסקי בבנק אני עדיין בטווח המסגרת, אבל בתחילת אפריל יירד האשראי ואצא מהמסגרת, ואז נראה כמה הבנקים מוכנים להתחשב בנו. עוד לא נחתה לי החרב על הצוואר, אבל זה עומד לבוא. אין לי שליטה על העניינים. גם ליצור קשר עם הבנקאי זה סיפור מההפטרה בימים האלה. היכולת שלנו לשרוד כך היא לא יותר מחודש.
"נכון שפורסמה השבוע תוכנית חדשה, אבל מה שהמדינה הבטיחה לשלם כקרן זה פינטס. ומה שבעיקר אני מבין מהתוכנית הוא שאחד הדברים שהכי קשים גם ככה לעצמאים כאן, הביורוקרטיה, תהיה מטורפת. מי שירצה למקסם את הזכויות שלו או שייקח מישהו בכסף שיטפל לו בזה, או שיטבע בטפסים. אני לא מרגיש שהממשלה באה וחיבקה אותי. קראתי מה עשו במדינות אחרות בהקשר הזה, וראיתי שבאנגליה למשל הכינו תוכנית פרטנית לפי סקטורים. יכלו לעשות את זה גם כאן.

"בסופו של דבר, שמטו לי את הקרקע מתחת לרגליים. בדיוק הייתי בתהליך של פיתוח עסקי, נעזרתי ביועצים של ‘מעוף’, בנינו תוכנית. עכשיו, גם אם נצא מזה, אהיה בבור של בין 200 ל-300 אלף שקל. אני מבין מזה שאני צריך לשקול הכול מחדש. בין היתר, אנחנו חושבים על להשכיר חלק מהדברים לאחרים. אנחנו צריכים לראות אם כמשפחה תהיה לנו אנרגיה אחרי זה לחזור למרוץ של חיי צימרים. על זה העסק מבוסס ואם מישהו יישבר לא נוכל להחליף אותו באנשים מבחוץ".

"כרגע אני במצב של פחד מוות"

יובל אייזק
47, אם לשניים, מתגוררת בתל אביב
בעלת שני גנים פרטיים בצפון תל אביב

יובל אייזק / צילום: איל יצהר
 יובל אייזק / צילום: איל יצהר

"אחרי הצבא עבדתי בגן כמה חודשים ואמרתי לעצמי: וואלה, אני יכולה לעשות את זה הרבה יותר טוב בעצמי. מתוך אהבה מאוד גדולה לילדים פתחתי משפחתון בבית, למרות שבכלל למדתי משחק ובימוי. חשבתי שזה יהיה זמני. אבל זה הצליח, ממש בלי שאתכנן, וזה כמו להתאהב. המשפחתון הפך לגן של 35 ילדים בני שנתיים עד ארבע.

"כאשר נכנסתי להריון החלטתי לפרוש מהגינון אבל לייצר גן ברוחי, עם אנשים בסגנון שלי. אין לי אג’נדות, אבל כל החשיבה היא דרך תפיסת עולמו של הילד, והדגש הוא על בני האנוש שנמצאים במקום. חשוב לי שאלה יהיו אנשי חינוך, אבל עם איזה מגע עם אמנות או יצירה, וכאלה שבאמת אוהבים ילדים. לא נשים שנמאס להן להיות ברמניות. הם גם מקבלים שכר לא קונבנציונלי ביחס לתחום. זה היה קשה, אבל העסק עבד היטב כלכלית.

"עכשיו בעלי הדירה לא מוכנים להוריד משכר הדירה שאני צריכה לשלם בתחילת אפריל, ולא מזמן עשיתי שיפוץ גדול וחידוש בצעצועים - הכול בתשלומים פרוסים. הגעתי לתחתית. בינתיים עשיתי חישוב בסיסי מה אני צריכה כדי לא ליפול. אני לא יכולה לפדות את הצ’קים שהורי הגן נתנו לי ללא רצונם הטוב. רובם אומנם הסכימו לשלם - ולקבל את התמורה בהמשך, בדמות קייטנה באוגוסט - אבל היו כאלה שלא, והייתה ביניהם מלחמה עקובה מדם, מלאת אמירות קשות. בסופו של דבר, יש הורים שהחליטו לשלם גם עבור אחרים שלא רוצים לשלם.

"נכון שפורסמה תוכנית סיוע, אבל לא ממש הבנתי אותה, וממה שראיתי אני לא בטוחה שמגיע לי פיצוי. כך שמבחינתי, אני בדיוק באותו מקום. כרגע אני במצב של פחד מוות. גם פחד שאאלץ לסגור את הגן וגם חרדת קיום אנושי. יש לי שני ילדים ואני מפרנסת יחידה. כל חיי התפרנסנו בכבוד, אבל עכשיו? אוכל לשרוד מקסימום עד מאי. אבל אם הסגר יימשך מעבר לזה, אצטרך להכריז על פשיטת רגל.

"חוץ מהפחד הקיומי, יש לי חוויה של אוזלת יד ואכזבה אדירה ממה שקורה פה. שילמתי במשך השנים המון מע"מ ומס הכנסה ומה שכרוך בדרישות עירייה וחוק החינוך. אבל עכשיו אני לבדי. נשמטתי".

"ממישהי עם הכנסה יפה וגבוהה, בבת אחת ירדתי לאפס"

מור שטרנפלד סול
בת 39, נשואה + 3,
מתגוררת בבלפוריה בעלת שני מכונים לפילאטיס

מור שטרנפלד סול / צילום: פרטי
 מור שטרנפלד סול / צילום: פרטי

"אני המון שנים מדריכת פילאטיס, אבל לא היה לי מקום משל עצמי. הייתי עורכת אימונים בחוץ או שוכרת מקומות לפי שעה. לפני שנתיים פתחתי סטודיו משלי, ולפני שלושה חודשים פתחתי סטודיו נוסף לפילאטיס מכשירים, שהצריך השקעה מאוד גדולה. כל הציוד בתחום מאוד יקר, מיטת פילאטיס עולה 15 אלף שקל.

"הסטודיו היה בתנופה, היו הרבה נרשמות ומנויים. אבל ב-15 במארס הכול נעצר. יש לי ליד הבית שני סטודיואים סגורים, שאין מה לעשות איתם. אין לנו תמיכה וגיבוי. לא טרחתי אפילו להתקשר לברר מה מגיע לי. לא נראה לי שיש להם תשובות. את כל המינויים והוראות הקבע לאפריל הקפאתי, ובאפריל אהיה ללא הכנסה בכלל. מאחת שהייתה לה הכנסה יפה וגבוהה, בבת אחת ירדתי לאפס.

"למזלי, בעלי הוא עובד חיוני, כבאי, אז יש לנו איזו משכורת. אבל אנחנו חמש נפשות, וזה לא מספיק. אני גם מפחדת מהיום שאחרי, אנשים יצטרכו לחשוב איפה לשים את הכסף, וברור לי שיהיו הרבה לקוחות שיפרשו כי ירצו להוריד מהמותרות.

"בינתיים, אני עושה שיעורים אונליין בזום, בחינם, רק כדי לשמר לקוחות ולשמור על הקשר. יש הרבה בנות שמתחברות, אבל יש גם הרבה שלא. לדעתי הן עוד עמוק בכאוס של עצמן. כרגע אני לא חושבת לקחת כסף. לא זה מה שמכרתי ללקוחות שלי, ואין לי שום הצדקה לקחת כסף על זה. יש גם מתאמנות מהעבר שהצטרפו, אז אם זה יחזיר אותן לסטודיו אחרי שהכל ייגמר, אולי ייצא מזה משהו.

"השטח של הסטודיו שכור, אבל בעלי הדירה מדהימים ומקסימים. היום בבוקר השאירו לי שני סירים גדולים של פסטה ושניצל לילדים, וכבר הודיעו לי שאת שכר הדירה של הסטודיו לא יגבו החודש. יש לי גם הרבה תשלומים על הציוד שרכשתי לסטודיו החדש, אבל ספק הציוד - בלי שביקשו ממנו אפילו - שלח הודעה לכל המדריכות שפתחו סטודיו בחצי השנה האחרונה שהוא מוציא להן שליח אישי להחליף את הצ’ק למועד של תום התקופה, ואת הצ’ק של אפריל לא יגבה בכלל. זה מחמם את הלב. אבל מה יהיה במאי?
"שמענו על התוכנית של האוצר, אבל אני ובעלי לא התעסקנו עם זה. רק מלחשוב על להתחיל את זה התעייפנו. הרי גם כשאגיש את הטופס לא מיד יגידו: 'אנחנו באים לעזור', ואת הכסף לא נראה כל-כך מהר.

"אנחנו אנשים ישרים והגונים, משלמים כל מה שצריך בזמן. אפילו את המע"מ שילמתי בדיוק ב-15 במארס למרות שהקפאתי את המנויים. אבל ברגע שיש כאוס, לא נראה לי שמישהו ירים טלפון למור סול מבלפוריה וישאל איך אני מסתדרת".

מה אפשר לעשות? אלון גל נותן עצות

נתחיל במובן מאליו: מעטים העסקים בישראל שלא משלמים או ישלמו מחיר כבד במהלך תקופת המשבר הקשה שהמשק עובר. וכמו בכל משבר, חובה עלינו לאבחן בין שני מצבים עובדתיים: הנסיבות שלא נמצאות בשליטתנו, והנסיבות שנמצאות בשליטתנו.

המרחב הראשון קשה לנו מאוד רגשית ופיזית. יום אחד מודיעים לנו שהעסק סגור או צריך לפעול תחת הגבלות קשות. הלקוחות מסתגרים ולא פנויים לרכוש שירותים ומוצרים. אנחנו נכנסים לתקופה של בידוד, סגר וכדומה.

הבעיה היא שאין לנו מה לעשות ביחס לכך. ככל שנקדיש זמן ואנרגיה למרחב הזה, כך נהפוך את עצמנו לחלשים ומוגבלים יותר מול המרחב הנוסף והחשוב כל-כך. למעשה, המרחב היחידי שחשוב באמת: מה שכן נמצא בשליטתנו.

במרחב הזה נפגוש את מה שביכולתו לעשות ולשנות לנוכח המתרחש במרחב הראשון. שימו לב, נכון שהמשבר הזה הוא קיצוני ומפגיש אותנו עם תנאי פעולה קשים ממש, אך מבט מפוכח ואמיתי ילמד אותנו שאלו למעשה נסיבות חיינו בכל עת. לכל בעל עסק דברים מן הסוג הזה יכולים לקרות על בסיס יומי גם בעת שגרה. למשל, קמנו בבוקר וגילינו שלקוח מרכזי שלנו סוגר את שעריו. זה לא בשליטתנו, ועלינו למקד אנרגיה ופתרונות בנו ולא בו. באותו אופן, אנחנו עלולים לגלות פתאום שעלינו להתמודד עם מחלה, מצב ביטחוני חריג או בעיות במשפחה. במילים אחרות: משהו תמיד קורה, ותפקידנו הוא להתמקד בפעולות איכות לנוכח מה שלא בשליטתנו.

אז מה עושים? קבלו כמה עקרונות פעולה מידיים:
1. יצירת יעילות ואפקטיביות בעסק. קיזוז הוצאות, ביטול מנויים, דילול עובדים.

2. ניפוץ פרדיגמות או תפיסות אוטומטיות. מה אני יכול למכור אחרת ממה שמכרתי עד היום? למשל, פנייה ללקוחות עם הצעות ערך חכמות: "רכוש שירות לזמן שגרה, שלם עכשיו מקדמה על החשבון וקבל הטבה נהדרת להמשך".

3. שיתופי פעולה. עם מי אני יכול לשלב כוחות? מי יכול להציע יחד איתי מכירת מוצרים משותפים או שירותים משותפים? כלומר, לפעול להקטנת הוצאות על-ידי שילוב כוחות.

4. הזדמנויות. למשל, המון אנשים יושבים בבית חסרי מעש והכנסה? זו יכולה להיות הזדמנות להקמת רשת מוכרנים טלפוניים, כשהתשלום יהיה מבוסס תוצאה.

ויש עוד זווית הסתכלות חשובה. משבר מעין זה הוא גם זמן להתבוננות ולמידה עלינו. לכל אחד מאיתנו יש מרחבים שלמים, בעסק ובחיים בכלל, שבהם אנו פועלים בשוטף באחוז נמוך יחסית מתוך סך יכולותינו. לכל אחד מאיתנו יש מקומות שבהם הוא מוותר לעצמו, מסתפק במועט, מתפשר ומספר לעצמו סיפורים ש"ככה זה אצל כולם" ו"יהיה בסדר". כשמכריחים אותנו לעצור, חשוב שנדע להסתכל ולבחור מחדש. הרי בתוך השגרה אנחנו תמיד אומרים לעצמנו: "אין לי רגע לעצור ולחשוב".

מקווה שהועלתי ומיקדתי אפילו במעט, ובעיקר מאחל שנהיה בריאים כדי לעשות, לשמור על אהובינו, ולפרוץ דרכים חסומות.

הכותב הוא מאמן עסקי ומנכ"ל חברת האימון "תות תקשורת ותוצאות"

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988