אמנות | דעה

דעה: כשאדוורד מונק ותופרת איראנית אלמונית נפגשים

יש צעקה אינסופית שעוברת בטבע • ואנחנו כל הזמן לומדים לשמוע אותה

דרור פויר / צילום: יונתן בלום
דרור פויר / צילום: יונתן בלום

א. האמן הנורווגי הידוע אדוורד מונק והתופרת האיראנית האלמונית פָּרִיסָה מחמודי לא נפגשו מעולם, ואיך ייפגשו? הוא מת כחמישים שנה לפני שהיא נולדה בחלק אחר לגמרי של העולם.

לא רק שהם לא נפגשו במציאות, אני שם 15 שקל שהם גם לא נפגשו בשום מקום אחר. עד השבוע. ללמדכם ששום דבר לא אפשרי ושאין דבר שלא אעשה עבורכם, הפגשתי ביניהם במחשבותיי.

פָּרִיסָה מחמודי הופיעה בסיפור שפרסמה סוכנות הידיעות איי.פי. היא עובדת במפעל דגלים באיראן בשם דיבה פרצ'ם. המפעל מייצר דגלי ישראל וארה"ב למטרת שריפה בהפגנות.

עד שקראתי שיש מפעל שמייצר דגלים לשריפה, לא שאלתי את עצמי מאיפה מגיעים הדגלים. איכשהו, זה לא נראה לי חשוב. בטח הזמינו מסין, כמו כולם, אבל מאז שאני יודע שבפרברי העיר חומיין (שקרויה של שמו של האייתולה חומייני שנולד בה) יושבות פריסה מחמודי וחברותיה ותופרות בשקידה דגל-דגל, מגן דוד-מגן דוד, כוכב-כוכב ופס-פס, ועל כל דגל רוקמות בקפידה ובכתב מסולסל ויפה מוות לישראל ומוות לארה"ב, והכול בשביל האש - אני לא מפסיק לחשוב על זה בחיבה. עם הרעלות השחורות שלהן, הן נדמות בעיניי כנזירי זן בודהיסטי בגלימות כתומות, היוצרים בשתיקה סבלנית מנדלות מסחררות מגרגירי חול צבעוני, רק על מנת לראותן נשטפות במים או מתפזרות ברוח.

הצעקה האחרונה/ איור: תמיר שפר
 הצעקה האחרונה/ איור: תמיר שפר

לפריסה ולחברותיה לא מפריע בכלל לעמול מבוקר עד ליל על יצירה שדבר לא יישאר ממנה. מחמודי סיפרה שאין בלבה שנאה כלפינו או כלפי העם האמריקאי, והאמנתי לה כי גם בלבי אין שנאה כלפי העם האיראני. ובכל מקרה, מי שעובדת במפעל דגלים, מזיקה פחות לעולם ממי שעובד במפעל טילים. אני לא שמח לראות דגלי ישראל עולים באש, מן הסתם, אבל מוכרחים להודות שיש פה סוג של יופי מעורפל.

ב. "הצעקה דוהה!", זעקו השבוע הכותרות בעמודים האחוריים. חלק מהצבעים שבהם השתמש מונק בציור (לפני כ-120 שנה) התחמצנו בשנים של חשיפה לאור, וחלקים שהיו כתום וירוק דוהים לגוני אוף-ווייט, כולל באזור הפה של אחת הדמויות האייקוניות ביותר בתולדות האמנות.

החוקרים, כך קראתי, מעבירים את הציור שלל בדיקות והדמיות חדשניות בקרניי לייזר, בקרני רנטגן, במיקרוסקופ אלקטרונים, מנתחים ננו-גבישים שגדלו על הציור, מה שאתם רוצים. במקביל, הם מנסים לשחזר במדויק פלטת צבעים בת יותר ממאה שנים עם הרכב כימי ייחודי, מתוך שפופרות הצבע המקוריות של האמן שמת מזמן, והכול במטרה לראות את הציור "כמו שהוא", שזה קצת כמו לחזור אחורה בזמן. ואם אי אפשר לחזור בזמן, לכל הפחות לעצור אותו. ואם לא לעצור, להאט, לשמור על הציור. שלא ידהה, שלא ייעלם, שיישאר.

אני הכי אוהב לראות סרטונים על רסטורציה של יצירות אמנות, ומתרגש מאוד במוזיאונים - אבל לפעמים ראוי לחשוב על המקור של יצירת האמנות כחלק מהעולם, כדבר חי; הרי שום דבר לא חי לנצח. דברים מתים, דברים דוהים, דברים נסדקים, דברים נמסים ומתפוררים - וזה בסדר כשזה לא קורה לך. לפעמים אני קורא בלבי לאחיי מקהילת הרסטורציה: יש לנו מספיק העתקים באיכות מעולה, אז בואו ניתן לכמה מהמקורות להיות מה שהם - יצירות התלויות בזמן.

הרי אם אפשר לשחזר את כל יצירות המופת המפעימות של האמנות לנצח נצחים, אף פעם לא יהיה לי באמת בוער לסור למוזיאון ולראות את "הצעקה" במקור; הרי היא זהה להעתק.

אם כל יצירות המקור של האמנות היו מתפוררות ומתמסמסות לנגד עינינו, אנשים היו רצים כמו משוגעים ממוזיאון למוזיאון. אנשים לא היו עובדים, אנשים לא היו ישנים, אנשים לא היו אוכלים, אנשים לא היו מצביעים, אנשים לא היו שורפים דגלים, רק רצים ממוזיאון למוזיאון, בולעים את יצירות האמנות עצמן, אלה שידי שהאמן עצמו נגעו בהן, בשקיקה ובבהילות, לפני שייעלמו לנצח. צופים בהן בזמן אמת. נפרדים מהן. זה האדם, אלה החיים וזו האמנות! אבל ככה, כשכל יצירות האמנות מכל הזמנים מחכות לנו במצב טיפ-טופ, אלה לא חיים. אלה העתקים של חיים.

עכשיו הכול ברור, לא? תעשיית הרסטורציה עובדת בשירות הסדר הישן והרע שמוחק את ההבדל האמיתי, הקיים, בין המקור וההעתק. זה אותו סדר שאומר לך, אמנות תמיד תהיה, בינתיים תמשיך לעבוד. רוצה לראות את "הצעקה"? חכה לפנסיה.

לא חשבתי בכלל על הדברים האלה עד שקראתי על מפעל הדגלים בחומיין, אותה קריאה גורלית שהפגישה לראשונה בין פריסה מחמודי לאדוורד מונק.

ג. "הלכתי לאורך שביל עם שני ידידים", כך כתב מונק האקספרסיוניסט הגדול על הציור שלו. "השמש נטתה לשקוע. לפתע האדימו השמיים כדם. עצרתי, כוחי תש, ונשענתי על הגדר. דם ולשונות אש הופיעו מעל הפיורד ומעל העיר. ידידיי הוסיפו ללכת ואני עמדתי שם רועד מחרדה וחשתי צעקה אינסופית עוברת בטבע".

צעקה אינסופית עוברת בטבע, איזה משפט, יא חביבי מונק. הדמות בקדמת הציור לא צועקת, היא מגיבה לאותה הצעקה האינסופית העוברת בטבע. זוהי האימה האמיתית שבציור; הרי לצעוק כל אחד יכול, כפי שמוכיח לנו היומיום. אבל לשמוע, ככה פתאום, את אותה צעקה אינסופית שעוברת בטבע - בשביל זה אתה צריך אופי.

ואתם יודעים מה הכי יפה? שמדובר בצעקה אמיתית. באמת יש צעקה אינסופית שעוברת בטבע. ואנחנו כל הזמן לומדים לשמוע אותה. לפני חודש קלטו אסטרונומים פרץ של גלי כבידה, מעין עיוות או אדווה בזמן ובמרחב שמגיע מעומקי היקום. אורך הצעקה, שהפעם באה בצורת גל, נמשך רק 14 אלפיות השנייה. אבל יש צעקה.

ורק לאחרונה זיהו חוקרים אחרים פרץ מחזורי של קרינת רדיו שמקורו נמצא במרחק של יותר מחצי מיליארד שנות אור מאיתנו. אנחנו לא יודעים מה מקור האות ואיך נוצר - חור שחור, כוכב נייטרונים או תרבות חוצנית - אבל האות הזה, הצעקה האינסופית הזו שנשמעת בטבע, מגיעה ונקלטת בכדור הארץ כל 16.35 יום, כמו שעון קוסמי. הצעקה האינסופית. וככל שמכשירי המדידה שלנו משתכללים, אנחנו רק קולטים עוד ועוד צעקות מרוחקות, שפעם היה מספיק לך להיות אמן בשביל לקלוט.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא יומן קורונה?
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988